נס לא קרה ולא יקרה לנו – הפייסבוק לא משנה את הסולידריות החברתית

בשנים האחרונות, 2010 ואילך, אנו עומדים נפעמים מול שינויים חברתיים משמעותיים, המתאפינים בהתעוררות בזמן קצר מאד ועוצמות, שההיסטוריה מקטלגת כמהפכה – התפרצות וולקנית של לבה רותחת שהתאספה לה במשך שנים. מה שחדש בהתפרצות זו הוא מקום המדיה החברתית – "הרשת".

מן הראוי לבחון יותר לעומק את ההתלהבות מהרשת, ככלי אישי לפרסום אישי, ביטוי לחכמת ההמון ולתיוג אישי, קבוצתי ואחר.

מצד אחד אנו עדים למקום הרשת ככלי ארגון והפצת מידע באופן יעיל, שמסייע להצתת הפתיל, ולהמשך הארועים העוצמתיים ברמת היידוע, עדכון וארגון. מאידך נראה שיש להיזהר בחשיבות המדיה שמיחסים לה כגורם לשינוי/ למהפכה. לשיטת טיעונים אלה, ללא הפייסבוק המהפכה לא הייתה פורצת. בואו נודה שטיעונים אלה נראים מופרכים במקצת, מה גם שלא ניתן לנתק את הרשת מההקשר החברתי-תרבותי עכשווי, כגורם העומד בפני עצמו בלבד, ולשאול מה היה קורה ללא הפייסבוק וכיו'ב. המצוקות החברתיות קיימות בחברה צינית, הישרדותית ולא מוסרית, ועוד איך. לייחס התפרצות מחאה לפייסבוק יותר מגורם קיים מזמן של תקשורת בינאישית נראה מוגזם, וממילא זהו דיון חסר משמעות ולא ניתן להוכחה משמעותית לכאן או לכאן. לצד זה ניתן בהחלט לראות שיקוף מעניין של פני החברה האמתיים במדיה החברתית, פנים שלא בטוח שאנו רואים אותם נכחה, כי לא כל כך נעים לראות פנים שאינם מחמיאות במיוחד.

מקומה החברתי של המדיה החברתית

אם נביט בשינוי המשמעותי של במדיה החברתית בחברה דהיום, שלהיי 2011, נראה שניתן להצביע על גורם מרכזי והוא – יכולת השפעת הביטוי של הקול האישי של כל אחד. במילים אחרות, המדיה מהווה מגבר עוצמתי לקול האישי, שלא היה לעולם בשום חברה לאורך ההיסטוריה האנושית. כל אחד יכול להביע לפרסם וליזום ברבים, ותמיד ימצאו כאלה שימצאו במידע זה עניין כלשהו. תקשורת מיידית ואמינה, מתן זכות שווה לדוברים ללא התיחסות לכל מבדיל בין איש לרעהו וגם זה שאינו רעהו כמו -  מעמד, מין מוצא, מגורים, מראה, השקפת עולם ואידיאולוגיה באשר היא, הן התנאים ההכרחיים ליצירת שינוי אמיתי. גם אם בדרך זכות זו מתעמעמת ומתקלקלת, שכן לא ניתן להקשיב, להתייחס וליישם דיעות של כולם בו זמנית, הרי תשתית אנושית זו של זכות שוויונית ברורה ומובחנת, פותחת שער מוסרי המאפשר שינוי אמיתי הנותן מענה שוויוני עד כמה שניתן לצרכי החברה, ולא לחלקים נבחרים שלה.

המדיה החברתית פותחת פתח לניתוץ העולם הישן של היררכיות של תרבות וידע, הגורר בהכרח שטחיות הרסנית, כדוגמת אידואולגיות פוסטמודרניסטיות של אני ואפסי עוד, ומנגד- זימון שיתופיות מדהימה לשם סינרגיה אישית וחברתית בשם "חכמת ההמון"[1].

לצד זה, אנו חיים כיום (2011) בחברה הישרדותית, פעמים רבות מדי אכזרית ולא מוסרית, כשבין השאר, תפיסות מתנשאות של "האחריות על החיים שלך היא בעיה שלך", וכמובן החוק והתקנות, משמשים עילה לעוולות ומעשים לא מוסריים, ולמעשה אנו חוזרים לחברה הישראלית של פעם, פרה ופוסט בית ראשון, בהם מקוננים הנביאים על העוולות הנעשים בשם ולצד התורה, שהלכותיה, הקורבנות והתפילות נעשות בדקדקנות מעושה, והעוולות החברתיות זועקות לשמיים ואין עונה.

למעשה, נתפסת כיום המדיה החברתית  כתחליף לדמוקרטיה ולצדק חברתי ממשי, שמהווים ערוץ של אשלייה, בו נדמה לאזרחים שעצם השמעת קולם משפיע על המציאות.

ככל שהמדיה החברתית הופכת לבת בית בקרב האזרחים, הפער המוסרי אינו מצטמצם באמת. דוקא השיח הציבורי נמנע מלהשמיע דיעות לא מקובלות, כשחלק גדול והולך של החברה נשלט כלכלית על ידי מעטים, כולל המגזר הציבורי, והאפשרות להשמיע ולפעול אחרת מסדר היום שלהם קטנה עוד יותר.

במצב  כזה, ניתן בהחלט לראות את התנהלות הפרטים ביום יום במדיה החברתית כמראה המשקפת באמת את המתרחש, לא בסיסמאות ודברי החנופה ורחשי לב לא מעשיים, המושמעים בשיח הציבורי.

המדיה כמראה  

בשגרה ניתן בהחלט לראות מה מעניין את האנשים, מהו השיח הציבורי, כיצד הוא נבנה, מהם תכניו וכד'.

לצד זה אנו רואים נסיונות של מהלכים הקוראים לקהל להצטרף למחאה ולמאבק לשינוי הקיים, בעניינים שוליים וקטנים- כדברים קונקרטיים, כמו גם לשינויים מרחקי לכת – כמשאלות עמומות יותר.

מהר מאד התברר לאנשים ש- like בלבד, או נאומים חוצבי להבות ולב אינם מספיקים. צריך לעשות עוד מעשים מעבר לגבולות המדיה, כדי שיתממשו לשינוי משמעותי. אפילו מחאה כמו "מחאת הקוטג'" הפכה מהר מאד מ-Like מנומס, ולכל היותר דברים נלווים על העוול, לסנונית המבשרת את הקריאה לשינוי שהיתה  יציאה פיזית לשטח, והתרחבות המחאה בפועל לאוהלים במחאת הדיור ששדרות רוטשילד, כי ברור לכל ש-Like בלבד לא יעשה את העבודה.

כאן ניתן לראות במדיה החברתית כלי עדכון מעניין להצתת תהליך, אך רחוק מלהיות משמעותי מכלי התקשורת המעדכנים ללא הרף בתחרות ביניהם. כלומר, כדרך של שגרה אין למדיה החברתית יתרון כלשהו על עדכון המתרחש, ואין כמעט הדים לדברים משמעותיים המתרחשים במדינה, ורוב רובו של המידע המתפרסם נוגע לעולם האישי המצומצם של המשתמשים.

הדבר בולט במיוחד בארועים קיצוניים, כמו מתקפת טרור, אסון, תאונה גדול במיוחד שמצביעה על הפער העצום בין זכות הדיבור השוויונית במדיה החברתית למתרחש בה בפועל. הדממה ששררה בפייסבוק עם פרוץ אירוע הטרור בדרום (יום חמישי 18 אוגוסט 2011), כשברור היה כבר שמדובר בנפגעים רבים, זעקה לשמיים. בעוד העיתונות המקוונת והתקשורת גועשת סביב האירוע, קול האנשים ברשת פשוט לא נשמע. הרשת ממשיכה בשלה, ופרט לציטוט עיתונות, לא ניכר בה שמתחולל משהו שם בחוץ. המדיה החברתית נראית כבועה מנותקת ואף הזויה.

פתאום הסולידריות החברתית, הסלוגן של המחאות ומשאלות הלב למדינה מתוקנת יותר, נאלמת דום. לא שהיתה במדיה קודם לכן באופן משמעותי, אך קול הדממה הדקה שרעם בפייסבוק, כשכולם מרותקים לכלי התקשורת המקובלים לשם עדכון מה קורה, ולא למדיה החברתית, משקפת באופן עמוק פער זה. כל המופיע במדיה החברתי במקרה זה, הנו ציטוט כזה או אחר של כלי התקשורת, ואין, ממש אין קולות אישיים בנושא, גם לא גילוי רגשות, אמפטיה, גילויי חרדה ודאגה על המתרחש.

ניתן להסביר זאת בהרבה דרכים, אך כפי שנראה מדובר במראה לא מחמיאה על החברה שלנו: ניתוק, עיסוק בחלקה האישית, ואי מעורבות ממשית, אפילו לא בהיבט האישי-חוויתי. בעת ההיא הסולידריות החברתית נאלמת דום.

ודאי נוכל לשמוע הסברים חכמים אודות הגורמים לכך, אך האשליה שהמדיה החברתית משנה משמעותית את מעורבות האזרח במתרחש טופחת כאן על הפנים, ובגדול.

מן הסתם מדובר בעייפות, ברצון להביע את הקול האישי, ולא להתיישר עם כולם, ודבר זה לא בא לידי ביטוי בדברים המשמעותיים לחברה, אלא ב"קטנה", בחלקה הצנועה של כל אחד. מן הסתם דממה כזו, בארוע רב נפגעים, שמתרחש רחוק, מעורר מיד את "תעזבו אותי באמשלי" או, בשפת חז"ל בשם הלל הזקן ששומע קול צווחה בעיר כשהוא מחוצה לה: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי"[2].

כך או כך המראה הזאת אינה מחמיאה, ודאי לא נעימה, וודאי מעוררת מיד תגובות נגד, כי לא כל כך נעים לראות אי-סולדריות על רקע ההאשליה ש"אנו חברה סולידרית"/ "אנו לא כאלה כמו...", כשבפועל, סתמיות של שגרה הממשיכה כאילו כלום לא קורה.

לא שזה רע, או טוב, או באמצע, אלא שיקוף של מה שיש.

מה שברור הוא, שאם ברצוננו באמת להשפיע ולהיות חברה קצת אחרת, טובה יותר לאזרחיה, אנו צריכים לנהוג אחרת. נכון, נראה זאת גם במדיה, אך לצפות שהמדיה תחולל את הנס והיא תגרום לכך, ולחילופין, פתאום היא לא שייכת לזאת - נו....

---

[1]  חכמת ההמון: מושג אופנתי בשיח הציבורי שמוצא מהקשרו: בספר "חוכמת ההמון", The wisdom of the crowds הראה ג'ימס סורוייקי כי כאשר נותנים לקבוצות גדולות של אנשים לנסות להעריך מדד או לתת תשובה לסוגיה, מסתבר שהתוצאה קרובה מאד לתוצאה האמיתית. מתוך זה יצאו הכל במחול מחניים סביב "חכמת ההמון", כשיותר מדי הוגים נסחפו למקום שמשתמע ממנו שאין צורך בהתמחות ואליטות של ידע,  אלא בדעת "ההמון". יצירת ידע שאמצעות דמוקרטיה ילדותית לא בשלה שלא ניתנת ליישום (ראו המ קורה היום בתקנון ויקיפדיה למשל). התוצאה – שיח ציבורי, שהוא אסון חברתי וחינוכי הגובל בבערות ורדידות בשם "חוכמת ההמון", תוך זלזול במקצועיות ובידע מובנה. 

[2]  תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר. אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס/א)

חששות מיותרים מהסלולר, על חשבון מפגעים חמורים באמת

ודאי הוטרדתם לא פעם בקושיה למה בעצם יש שלטים האוסרים על שימשו בטלפון סלולרי בתחנות דלק. הנה מצורף בזאת צילום (עם סלולר אלא עם מה?) של שלט בתחנת אלון בכביש נהריה- מעלות, שמעלה מיד חיוך מעבר לאוילות המובנית בשלטים אלה ("במקרה תקלה ניתן להתקשר לטלפון....")

במסגרת הפאניקה של הטכנולוגיה, נראה לי שכדאי היה לסקור גם נושא עלום זה, וזה מתקשר יפה גם להזהרות משימוש בסלולארי, ולכל הזהרות מפני פגעי הטכנולוגיה שכולנו משתמשים בה, אבל עם מסר רק שלא נרגיש בנח, אלא נהיה מפוחדים ודואגים. כאילו אין יותר ממה לחשוש, ובכך גם נימנע  מללמוד כיצד להקטין לסבירות מתחת לאפס שדברים לא טובים אכן יתרחשו עקב כך.

אז הבה ונביט רגע למציאות בעיניים, לא לפאניקות, לשמועות ולאגדות האורבניות שאנו ניזונים מהם:

טוב, אתם בטח לא שמעתם על מקרה של פיצוץ בתחנת דלק בכל ימי חייכם כאן על הפלנטה, ואם כן זה ארוע כל כך נדיר שבטח נשכח. המקרה האחרון שאני  לפחות מכיר, היה בתחנת דלק  על כביש שלומי בואכה קיבוץ אילון, כתוצאה רשלנות מובנית של מתקן התדלוק, ללא כל קשר לטלפון סלולרי.

אז גם בעולם מקרים כתוצאה מטלפון סלולרי לא ידועים. המקרה המפורסם ביותר שהצית את ההשערה הלא מבוססת הזאת היה ב- 1993 בעיר Adelaide  בדרום אוסטרליה, והוכתרה בהמשך, לאחר תחקיר נמרץ כאגדה אורבנית, לא פחות (The New 'Boom' in Cell Phones), אך אז כבר איש לא שעה לעובדה לא חשובה זו, והשמועה וההיסטריה הלא מבוססת התגלגלה עד לשלטים המגוחכים בתחנות הדלק.  יש פה ושם הבלחות כמו סרטון וידאו של איש שעומד על מכלית דלק שעומדת תחת גג סגור של תחנת דלק, ואז נוצר פיצוץ, כשהטענה (הלא בדוקה) שזה בגלל טלפון שענה באותו רגע. גם אם זה נכון, הרי אף נהג סביר לא עומד על מכלית דלק שזה עתה נפתח פתח המיכל שלה תחת גג סגור, כשברור שכל מכשיר חשמלי מצוי ברכב ובחנות הצמודה לתחנה, וודאי מנוע של כל מכונית חולפת, בעלי פוטנציאל מסוכן בהרבה.

אבל למה ללהג? הנה מספר דוחות רשמיים הנדסיים, שבדקו את העניין לעומק, והמסקנה היא, כמו כל דבר, נכון, יש פוטנציאל מסויים לפיצוץ בתחנת דלק, אך הסבירות כל כך נמוכה, שיש דברים בעלי סבירות גבוהה בהרבה, שלא גורמים לכך, אז...?.

א.      בדוח של ארגון החשמל והאלקטרוניקה IEEE  הידוע (2004)

 Cellular Phones in Class I, Division 2/Zone 2 Hazardous Locations. Copyright Material IEEE. Paper No. PCIC-4.

שהוא עבודה מפורטת תיאורטית הנדסית, מצויין: "סיכון גדול בהרבה  מתקשר להפלת המכשיר על משטח קשה"– כלומר גם טלפון סלולרי יש סיכון מסוים, אך סיכון גדול בהרבה אם ישמט על רצפה קשה (אז הבטריה יכולה להתנתק מעט וליצור ניצוץ, וגם זה בסבירות זניחה לגמרי). בהמשך מציין הדוח שסימולציה תיאורטית, המחשבת את ההסתברות שקרינת טלפון סלולרי נפוץ תגרום לניצוץ היא פשוט זניחה. טוב, את זה אנו יודעים כי לא שמענו על מקרה ולו אחד שקרה במליוני התדלוקים בתחנות הדלק שלא קרה בהם דבר מלבד עגמת הכיס שצריך לשלם על הדלק...

ב.      בדו"ח מפורט אחר, שנעשה לפני כ- 10 שנים (לא הנמצא דוחות מהזמן האחרון 2011, כי  כנראה ברור שאין מה לבחון בעצם) נמצא שהסיכוי להצתת אדי דלק בתחנת דלק הוא זניח, ויש גורמים בעלי פונטנציאל פיצוץ אדי דלק גדול בהרבה [כמו מנועי מכוניות ועישון שלא באים לידי פיצוץ אלא בסבירות זניחה]. כמו כן, מוסיף הדו"ח, שבמקומות בו דווח על פיצוץ כתוצאה מטלפון סלולרי, בדיקה מעמיקה יותר לא אימתה זאת כגורם.

Cell Phone Usage At Gasoline Stations Prepared for Motorola Corporation 2001 N. Division St. Harvard, IL 60033. Prepared by Exponent Failure Analysis Associates 149 Commonwealth Drive Menlo Park, CA  94025  December 1999

אם נזכור שהטלפונים של היום שונים מהותית מטכנולוגיה שלהם לפני לא הרבה שנים, גם בתקנים של ניצוצות אפשריים וכ'ו, נבין לבד שאין סכנה כזאת בתחנת דלק, וכמו כל דבר, צירוף מקרים מאד לא מצוי עלול בתנאים מאד לא שגורים לחולל משהו כזה. אבל זה לא סיבה להחליט שזה מסוכן.

ואם אנו כבר כאן, נזכיר את הפאניקה שלא חולפת נגד השימוש בסלולר כיה וא מסרטן. אמהל'ה. תראו חברים טובים, גם אם נתעלם ממחקרים ותובנות של אנשי מקצוע, שקרינה לא מיננת (זו של הסלולר, האינטרנט האלחוטי, טלויזה, רדיו) לא גורמת בפועל לשינוי תאי שגורם לסרטן, אלא במצבי קיצון לא מצויים, שניתן להימנע מהם בנקל (לא לדבר לאוזן, לא למשך זמן ארוך- ולהשתדל שיחות אורכות לנהל בטלפוניה לא סלולרית , ולא כשהקליטה גרועה - כי התושבים הלא תבוניים סילקו את האנטנות מהישוב במסגרת ההיסטריה הלא מבוססת, ולא לתת לילדים רכים טלפונים סלולרים), הרי  בינינו, אנו כבר כ- 15 שנה לפחות מדברים בסלולר, ותוחלת החיים רק עולה ועולה. תמיד נוכל לרטון ולהאשים את הטכנולוגיה, שודאי לא מוסיפה בריאות בהבטים של קרינה וזיהום, אך מכאן ועד הפאניקות האלה, וכללי בטיחות ושיח ציבורי לדברים בעלי פוטנציאל התממשות אפסי המרחק גדול.

אין כל רע בלהיזהר, אך כדאי שכל אחד יניח מולו סדרי עדיפויות, וימצא שדברים חמורים ומידיים, כמו מה אנו מכניסים לבית הבליעה וכמה, חשיפה מוגזמת לשמש, ולסביבות מזוהמות – הם בעלי פוטנציאל מוכח לפגיעה מוכחת, נדחקים לשוליים, וכולנו נורא שמחים להיכנס לפאניקות ולעורר היסטריות סביב דברים שבאמת אין צורך, כמו הפייסבוק למשל (רותם ואבני (2011) פאניקת הפייסבוק), סלולר  ("קרינה מטלפונים סלולריים- הכצעקתה", איתן פרידמן, גליליאו גליון 154 יוני 2011; מגפת הפחד; מאת קרן לנדסמן. אתר סוף העולם – מבט מהיציע על מציאות ומחלות אחרות. 5 ביוני 2011) וכד'.

לסיכום: יש לנו עולם נפלא, ואנו הורסים אותו, אז למה עוד להוסיף פחדים וחששות קיום מיותרים?

ובנימה חסרת חששות זו נסיים.

השיווק באמצעות פייסבוק – פלא או פלופ?

כפטריות אחרי הגשם צצים קורסים והצעות להכשרות חיוניות לכל בר דעת, איש ארגון וודאי שיווק באמצעות הפייסבוק. לא שיש לי, חלילה, משהו נגד הכשרות והקניית דעת, אך האמרה האלמותית "ילדים, היזהרו מבאובבים!"  שמתריע המספר "בנסיך הקטן", שבה ועלתה כשקראתי את המכתב שקבלתי בדוא"ל (המצורף בזאת כאן). אין ספק שפייסבוק בעסקים, כמו עץ באובב נשמעים כמשהו אקזוטי ענקי, לא מוכר ולא ברור בדיוק מה ולמה, והולמים את הבאזז של "פרסום בפייסבוק"/ ב"רשת חברתית".

אז אולי כדאי שנעשה קצת סדר בבלגן, לא כמומחה בתחום שיווק בפייסבוק וברשתות חברתיות בכלל (ממש לא, וגם לא מתכוון להיות), אלא כצופה על תהליכים בהם מעורבים אי-הבנה מובנית של המדיה; "חדשנות" – ("צעד אחד לפני כולם"), חמדנות (מיותר לפרט), ויזמות שיותר נראית כיזמות דלשמטע (משהו שקופצים עליו לפני שהוא בשל וכשיר לשימוש משמעותי),  אופנה ("כי כולם עושים את זה") וכיוצא באלה דברים.

אז ככה – לשיווק בפייסבוק המון יתרונות, באמת. כיום, כשהרשת החברתית הופכת חלק הולך וגדל בהתנהלות אנשים, והרבה אנשים, אין סיבה מדוע לא להיות גם שם כמשווק ומפרסם, ההפך.

ברם אולם, כמו שאומרים, מרוב יתרונות שוכחים דברים בסיסיים מבית סבא/סבתא:

1.    אין דברים בחינם. כלכלה חינמית, או "ווין-ווין" בה "כולם מרוויחים" - אלה רעיונות של חבר'ה שלעולם לא עוסקים בעסקים באמת, אלא בשוליים, לא בעולם האמיתי. הם יודעים להגות תאוריות שנשמעות יפה, אך מתנפצות כגלים על חוף המציאות. הבעיה היא שכמו גלים, למרות שברור מה גורלם שמגיעים לחוף, כל יומיים ומחצה צץ מישהו שבטוח שהגל שלו יעשה את זה... הוא הוא הצונמי המיוחל שהעולם חיכה לו.
2. בכל מדיה חדשה של התנהלות קיימת תופעה של התלהבות ראשונית, לא פרופורציונאלית למציאות המכונה הייפ – hype  של דבר מה חדש ומרתק (ידוע כמודל חדירה של גרטנר)[1], ואח"כ "יורדים למציאות", האנשים נוטשים את הגימיק, הביקוש לשירות/ מוצר יורד פלאים, ורק למי שיש גב וסבלנות וחזון ואמונה במוצר ו... מענה לצורך ממשי בעולם האמיתי, לא הוירטואלי, הוא מתחיל לחדור שוב, הפעם לאט, ובהדרגה ועל פני ציר זמן ארוך הרבה יותר מההייפ, הופך לחלק בלתי נפרד מחיינו בעסקים, הזמן הפנוי וכד'.
3. מציאת אינטרסים משותפים בין ספק/ יצרן לבין צרכן ברשת חברתית ציבורית בה יש כל העולם ואשתו ובניו בנותיו וחיות המחמד גם, מסתבר שאיננה קלה ופשוטה משמעותית משיטות ישנות קצת יותר, אך שהוכיחו עצמן. הבעיה המרכזית מתחילה ברגע שכולם בו זמנית, כמו בבהלה לזהב הזכורה ל-לא טוב, עטים רצים לשם, וכולם יכולים לעשות את מה שאתה עושה בדיוק, היתרון שלך מתמוסס כמו הגל המתנפץ על המזח...
4. זה שמישהו עושה "לייק" כשהוא משועמם, כי הרי הוא מחובר לרשת באי-פון/ איי-פד/ וכל אי-אי-אי אישי דומה, זה לא אינדיקציה שיווקית של ממש, ופתאום אתה מוצא עצמך מתחרבש עם קהל עצום שלכאורה הגעת אליו, ולמעשה הוא לא יביא את הגאולה לכיסך. מעבר ל- hype  הראשוני, יש להשקיע אנרגיה רבה במיסוד, בקרה והפרדת המוץ מן הבר.  
5. והחסרון המשמעותי ביותר: כלכלת העידן הדיגיטאלי מושתתת על מתווכים וספקי שירותים בין המשתמש למידע המפורסם. לפחות בעידן הקרוב מתווכים אלה, ספקי שירותים אלה, הם מונופולים ענקיים פרטיים, וממש לא ספקי שירותים מטעם מדינה/ ציבוריים עם אחריות וכפיפות למחויבות לאזרח. בניגוד למה שאנו נוטים ללהג על העידן הדיגטאלי בו הכל מבוזר, וכל אחד יכול, וכל אחד הוא מינימום קוד פתוח (ראו פוסט "הרהורים טרופים על הקוד הפתוח"), וכל אחד נותן, וכל אחד מלך וכל אחת נסיכה, ולהפך, קמו על חורבות המונופולים הישנים, מונופולים גדולים ומאיימים בהרבה כמו גוגל, פייסבוק, מיקרוסופט, ושירותים קטנים יותר של בלוגים, אחסון מקוון בענן וכד'. אך כגוף פרטי שמחוייב אך ורק לבעלי המניות שלו, הם ענן כמו ענן: זמני לגמרי, עונתי, לא יציב, לא קבוע וברוח קלה עלול לנוע ואף להיעלם. כמו כן נבין, שרשת חברתית יעילה, היא זו המכילה ת'לפים ת'לפים של משתתפים. במילים אחרות קונגלומרט, שמטבע הדברים הנו מונופול דורסני וחסר חמלה והתחשבות והוגנות, כי עליו להרוויח, והרבה, ואין לו שום מחויבות לחברה, לך כאזרח פרטי, וודאי וודאי אם השירות חינמי.  לכן, מי ששם יהבו על שירות כזה לצורך עסקיו, שלא יתפלא שהוא קם בבוקר דלפון ונקי מכל הנכסים המושתתים על שירותים אלה.
6. בהמשך לחיסרון 5: גם שירותים בתשלום הם בעייתיים ולא בטוחים למדי. כי גם אם יפצו אותך על העשרות דולרים ששלמת בשנה, הנכסים שהיו נעלמו ואינם ולא ניתנים לשחזור ברגע שהוסרו, ולא משנה למה.... ראו הוזהרנו.

יש צורך לקבל תשובות הרבה יותר מבוססות לפני יש הולכים לעשות "עסקים בפייסבוק", כשראש וראשון הוא שקיפות המנגנון של הסרת דפים. הרי כל מתחרה, או סתם משועמם יכול בקלות לארגן מספר חבר'ה להתלונן על הדף שהוא פוגע באופנים שונים, ומי יתקע לידי שהשיקולים להורדה אכן ענייניים והוגנים? ייתכן ויש צורך במנגנון חצי ציבורי, שיש אפילו לשלם משהו על הגשת תלונה וכל ברור, כדי לסנן מראש, כמו גם לאפשר לספק השירות להעמיד מנגנון שפוי ומוסרי שכזה.

------------------

טוב... אז הנה דוגמית לטיעון כאן, בהמשך לדברים דומים שנטענו בפוסט "אם אין אני לי, גוגל ממש לא לי" ובפוסט גם קיום המידע במרחב המקוון נצחי יחסי, סופי ומוגבל, ובטח עוד ידובר בטיעון זה, כי כבר הזהירו אותנו "ילדים, היזהרו מבאובבים!" .

וכך המעשה. יום אחד היה ערב ולתיבת הדאר הכללית שלי (דוא"ל כמובן) לצרכים בו אני מציג עצמי לכל מיני הצעות  לא ברורות ובהירות נחת המכתב הבא. כדי למנוע אי הבנות: אין לי שום דבר נגד בעל המכתב, מפרגן לו עמוקות, ואני מביא זאת כדוגמית מאד ממחישה את הטיעון למה צריך לפחד מעצי באובב...

בקצרה, מדובר במיזם מקצועי של עידו  מאירון , על כיצד לנצל את הפייסבוק לצרכי שיווק ופרסום עסקי. לטעמי-  אגרסיבי מדי, בכל עניין הדחיפה והשיווק – כל יומיים מיילים ארוכים עם הזמנות לסדנאות ומידע חלקי מאד רק כדי למשוך כשלא ברור מה יש באמת שם.

חלק חשוב מהמידע שהוא מוכר לאנשים הוא כיצד להתמודד עם היעלמות דפים באופן פתאומי ושרירותי, והנה הוא מספר בעצמו שזה קרה גם לו... סנדלר שהולך יחף. טוב, קורה.

אז קודם כל אני לא מבין מה נעלם, כי הדף קיים, והוא כותב שם מכתב זה גם, כך שזה לא ברור... ייתכן וזה עוד גימיק אגרסיבי להעיר עוד אוהדים, או באמת משהו אחר נעלם שאני לא הבנתי מה, אך בכל מקרה זה רק מעצים את הטיעון הבסיסי כאן- בו אני מתריע זה זמן שתיזהרו ותישמרו לא להתבסס רק על שירותי ענן כאלה, כי זהו שירות לא יציב ולא אמין, למרות שבהחלט יש מקום להשתמש בשירותים אלה, אך עם זהירות נדרשת, ו... כמו מכונית חשמלית למשל, פשוט תהיו זהירים, חכו שאחרים יתמודדו עם החדשנות ואי הבהירות ואי היציבות, ותראו איך הדברים עובדים, ולא לרוץ וליישם אסטרטגיות ונכסים על קרן הצבי, כלומר על "ענן" של רשת חברתית, שירות אחסון וכד'. ואל תרגישו שאתם לא רלוונטים אם אתם עדיין לא עושים עדיין עסקים בפייסבוק. זה בסדר. תמשיכו לעשות עסקים טובים כמו שאתם יודעים לעשות טוב, פרסמו את העסק בפייסבוק, אך... חכו עוד קצת להבהרות של ממש, ולא להבטחות של ענן ברוח.

נ.ב... ואני מת על המשפט במכתב המצורף, המסומן באדום, שמדבר בשם עצמו, כי אחרי משפט כזה אין צורך יותר להוסיף דבר...

ואיך כבר אמרנו:  "ילדים, היזהרו מבאובבים!"

ויפה שעה אחת קודם, לא ככה?

---

[1] פרוט מודל חדירה זה ראו בספר רותם פלד (2008) לקראת בית ספר מקוון, הוצ' מופת ת"א (פרק 6 עמ' 104)

.

כשהאר"י פוגש את הרי קרישנה- הפעם גלגול נשמות ותפקידו

 פוסט זה כשהאר"י פוגש את הרי קרישנה...", נשמר כאן בטעות. תמצאו אותו במקום שלו הוא יועד בבלוג: על העולם והלב.
או פשוט הקישו כאן אל קישור ישיר לפוסט מרתק זה.
אל תחמיצו!

גם קיום המידע במרחב המקוון נצחי יחסי, סופי ומוגבל

ודאי שמעתם לא פעם אתה אמרה "... אבל המידע ברשת הוא נצחי". אז זהו, שאפילו "אמיתות" שכאלה, מתבררות כמופרכות למדי. ממש לא. המידע במרחב המקוון נזיל, לא נשמר כפי שאנו נוטים להאמין, וחלקו הגדול נעלם ונגוז לנצח.
יש אף טוענים, כנראה במידה גדולה של צדק, שמידע חיוני לחברה האנושית עלול ללכת לאיבוד לנצח, הרבה יותר ממה שהיה לפני העידן הדיגיטאלי (שהוא היה אצור בדפוס , צלולויד, ובכתובים/ מאוירים על ניר/בד/קלף/אבן/עץ/קירות וכד'), כי למעשה אין העתקים פיזיים, אלא רק טקסט דיגיטלי במרחב מקוון, התלוי לגחמות ולרצון טוב של בעלי השירותים הדיגיטליים המאחסנים אותם, כמו גם לאפיונים הטכנולוגיים של ההתקן בו שמור המידע.
כל המידע שנצרב העולם הווירטואלי "ולא ניתן להסרה" כביכול, הוא צעיר מאד. רובו המכריע  לא יותר מ- 20 שנה לכל היותר, ומידע ותיק יותר שמור במדיה מגנטית שאורך חייב מוגבלת לכעשור שנים בלבד. בפועל, רובו הגדול עדיין בגיל פעוטון וגן הילדים (0-5 שנים).
ההזהרות שכל מה שתכתוב יישאר לנצח מופרכות ומוגזמות, אם כי יש בהן משהו, כמו בכל דבר. רק חלק קטן מאד של המידע שהותרת אחריך, אם בכלל (כשהיית נער פותה, שיכור ולא מיין, או סתם לא הפעלת שיקול דעת) יישאר ליותר ממספר שנים. רב הסיכוי שרובו יגוז ויעלם הרבה קודם.  הסיפורים בהם מידע לפני שנות דור רודפים אחריך היום, כשהמעסיק הפוטנציאלי/ המחזר הפוטנציאלי וכד' ידחו אותך על הסף, כי מצאו בגוגל שבגיל 6 בגן תמר עשנת ג'וינט, עלולים להתרחש בסיכוי נמוך ממש, ובכל מקרה זה רחוק מלשקף את המציאות.
כך גם הגיבויים שספקי האתרים מבטיחים ברצינות תהומית שהם עושים כל 24 שעות. תאמינו לי שמאד לא נעים להעמיד זאת במבחן ולגלות שבעצם זה כמעט בלתי אפשרי לדלות מידע שאבד מתוך גיבוי , אלא אם אתם מוסד שהשקיע הון תועפות במערכות אמינות יותר מהמצוי. הסיפורים על מידע שמאוחסן ברשת במספר אתרים בו זמנית, הוא נחמד, אבל אורך חיי המידע הדיגיטלי ברשת הקצר ממילא, יגרום לכך שהכול יימוג לעולם תוך שנים לא רבות.  אם תחפשו נצח תמצאו שהמידע הדיגיטלי שלכם נעלם לנצח, יישמר? ממש לא!


המידע במרחב הווירטואלי נדיף למדי. אני מניח שלא יירחק היום ומתמטיקאים משועממים יוכלו לפתח, בקלות יחסית, מודל של "זמן מחצית החיים של מידע באינטרנט" בהקשרים ובעלים שונים. כלומר מה הזמן שמחצית המידע מדף/ יצירה/ מסמך מסוים יאבד ולא ניתן לשחזר אותו?  להפתעתכם נמצא שהוא קצר יחסית. ממש כך. שנים ספורות בלבד, וזהו. אגב, אורך חיי מידע דיגטילי מגנטי כמו גם "צרוב", אינו ארוך כמו שאנו חושבים: הרבה פחות מאורך חיינו הממוצע, ובפועל אחרי כעשור- שניים של שנים מחציתו משתבש והוא לא ניתן יותר לשחזור, ולמעשה כל המידע אבד לנצח, אלא אם טופל והועלה למדיה אחסון דיגיטלי אמינה יותר.


זמן מחצית חיים של מידע: פרק הזמן שחולף מזמן נקוב כלשהו,  נכנה זאת T0, בו כמות המידע (ברשת / באשכול אתרים/ של איש או גוף כלשהו שמתמשים ברשת ומעלים בה מידע משלהם)  בזמן נקוב מאוחר יותר  T1/2- היא מחצית הכמות.
למשל: אם ניקח את סך המידע שהיה ב 1/1/ 2000 נמצא שב- 1/1/ 2007 (סתם לשם דוגמא, אך אינני סבור שאני טועה בהרבה) מחצית המידע שהיה ב- 1/1/2000, נעלם מן הרשת. אין לזה קשר שהצטבר ונוצר מידע חדש . כלומר, על פי דוגמא זו T1/2  של שנת 2000 היא 7 שנים. ייתכן וזמן מחצית החיים משתנה מעט, והוא תלוי בנקודת ההתחלה T0, אך ניתן בהחלט להניח שב- 20 שנות קיום האינטרנט המשמעותי החל מ- 1990 לערך, T1/2= 7 שנים לערך. ולדעתי (סתם תחושה, אין לי נתונים לברר זאת) הוא הולך ומתקצר, והוא כבר היום (אפריל 2011) כ- 5 שנים בלבד.... ימים יגידו.


ואדגים זאת בנרטיב האישי שלי: בחיי הארוכים (יחסית כמובן) העליתי  החל מאמצע שנות ה- 90 לרשת המון מידע. גרופמן עם תעודות. אם אתחיל לשחזר  אמצא לגודל ההפתעה שרובו הגדול נגוז ואיננו.
נתחיל מרשת חברתית ראשונה (כמעט) בישראל: "אינפונט" הישנה מתחילת שנות ה- 90 - פורומים לקהל בנושאים שונים, בהם דנו, התווכחנו, רבנו, התחכמנו, ומה לא בעצם (חברת נמת -נתיבי מידע ותקשורת, בניהולו של יונתן גרעיני).  הכל נגוז , וכול המידע שם נעלם עם הקאלה שאקטי (סנסנקריט- רוחות/ כוח הזמן) בתחילת שנות ה- 2000. על בסיס אינפונט הקמנו את "זוית רחבה" רשת חברתית ראשונה בחינוך בארץ, שבשיאה הייתה מלאת פעילות מקוונת, ורבים מילדי קו העימות הצפון של אמצע שנות ה- 90 גדלו עליה. שם, כיוזם ומנהל המיזם "זוית רחבה", גם עבדכם הנאמן כתב המון דברים, אפילו יפים וחשובים שאבדו ללא שוב. גם היא נמוגה,כמו  ערגות וכמיהות אלפי המשתמשים ב- IOL הזכור לטוב לוותיקים שבינינו,  שלקראת 2003  - מאות פרומים, מידע אנושי עצום שנבנה בעמל יזע דמעות וכמיהות של אלפי משתמשים ישראלים, נעלם ונגוז, ונבלע אי שם בפורומים של שירות אחר ("תפוז" נדמה לי), וגם הם - לא נראה שיש להם עוד זמן רב, וודאי שהמידע מסוף שנות ה-90 תחילת ה- 2000 נעלם משם כבר מזמן.
הקמתי בעבר, מספר אתרים אישיים, החל מתחילת שנות ה- 2000, אפילו אתר שירים מרתק, שלא לדבר על מאמרים ומאמרונים בדפי ווב שניתן לערוך אותם באופן אישי. גם הם נעלמו מהרשת כשהשירות שתמך בהם נעלם.
כך גם הגורל של קורסים מקוונים על אתר וויקי, (2006-2009) בקורסים באונ' חיפה, שהייתי מעורב בהם עד צואר, שבשיאם היו מלאי חומרים מעניינים של סטודנטים ומרצים - ובשלב מסוים (שלהי 2010)  הועפו מהרשת כי ספק השירות של הויקי התעייף ואמר לנו לעוף משם... ממש כך.  כך גם חומרים מהאתר הנוכחי שלי avrumrotem.com  (ראו תמונה כאן של האתר הישן שנעלם מהנוף ואיננו עוד לנצח) שעבר  (מרץ 2011) הסבה לאתר הנוכחי, וחומרים רבים ממנו (על למידה שיתופית, מטלה מקוונת, הרצאות ומצגות רבות) נעלמו מהרשת ללא שוב. פשוט לא מצאתי את הזמן והאנרגיה להעבירם לאתר החדש....


והדגמה כללית יותר: כולם מדברים על המידע האינסופי שמצטבר אודותינו ברשת החברתית. האמנם?
 עם כל הכבוד לנו, כל הכלי הווב- 2.0 החלו לצבור מידע אינסופי  מלפני שנים ספורות בלבד מכל משתמש (מדברים על חלק גדול מאוכלוסיית העולם כיום) . יותר מכך, ניסיתם לדפדף לאחור (חודש קודם) בפרופיל של מישהו אחר? איך בכלל אפשר למצוא שם משהו שלא עדכני לימים האחרונים ממש?


אז על איזה נצח אנו מדברים בעצם?
הרי ברור לכם, ואל תשלו עצמכם לרגע, שברגע שפייסבוק הגדולה תשנה פניה/ תימכר/ צוקרברגר יקבל הארה פתאומית באמצע הלילה, ויחליט לנטוש לכפר קטן על גדות נהר היַאמוּנָה או סיבות אחרות לא חשובות שכאלה, מיד כל המידע הנצחי בלילה לא אפל במיוחד, של כל אחד מאיתנו שטרח להעלות מדם ליבו, יעלם, פשוט כך.   
לא רק בפייסבוק. אין כל הבטחה שאתר / שירות כלשהו יהיה נצחי. הכל נתון בחסדי שיקולים כלכליים טהורים של גופים פרטיים, שטובת הציבור היא חלק כמעט לא מהותי בה, והחוק, עם כל רצונו הטוב, לא יכול להפוך שירות פרטי, לאינטרס ציבורי מהמעלה הראושנה שיש לשמור אותו בכל מחיר.
הכל כל כך זמני ונזיל, שאפילו כתובת אתר מחייבת חידוש אחת לשנה (תשלום סמלי אמנם), אחרת הכתובת תתווסף למאגר הכתובות הפנויות והאתר יורד ללא שוב...  כלומר, שלא אשלה את עצמי לרגע: אם לא אקפיד לשלם כל שנה  במועד הנקוב על 4 דומיינים שאני מנהל בעצמי- הכל יעלם.
ברור לכל שאף עבדכם הנאמן הוא בשר ודם  [כדברי איוב : (פרק י'ד פס' 1): "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז",] מתי שהוא גמאני אנטוש, ואצא מהעסק באופן כזה או אחר, ולא אקפיד לשלם יותר, כי לא יהיה למה או למי.  או אז האתרים שלי כמו גם של כל אחד מכם, שכל כך גאה בנצחיות המידע שהועלה לעיני האנשות כולה, וחשבתם שהעולם לא יכול בלעדיהם, ייעלמו מהרשת בקליק אחד וזהו.

ותאמינו לי שהשמש תמשיך לזרוח במזרח, והרוח מוסיף לנשוב ומהר יותר מעפעוף קל הכל ישכח ויגוז. 


כך גם כל שירות "נצחי" כזה או אחר, כמו גם הבלוג שאתם קוראים עכשיו. הרי במועד כלשהו בעתיד הלא רחוק, אולי גוגל תשנה פניה (עסקית, טכנולוגית ואחר), והיא תחליט,  למשל, היא עוברת לעסקי נעליים ו/או קאוצ'ינג (שזה משתלם יותר כנראה), ושירות הבלוגים של גוגל הוא יעלם...  ומצידם שאקפוץ להם ואצרח עד מחר  ואמחה בפטיציה בפרופיל שלי בפייסבוק (שתעלים אותו מחרתיים מסיבות דומות...). הרי ממילא אין עם מי לדבר שם (עם גוגל או פייסבוק) גם היום וכך זה יהיה לכשזה יקרה.  בואו לא נשלה עצמנו שזה יהיה אחרת, ולמישהו באמת אכפת הבלוגים שאתם כותבים כאן (בחינם, אגב, ללא כל התחיבות ממשית מצידכם ומצד השירות...).


ואם תגידו, "לא יכול להיות" אז הסכיתו ושמעו מה שקרה לפוסטים שלי בבלוג ב - Live@edu של מיקרוסופט מ- 2009- 2010,  שהשתמשתי בו לצרכי ההוראה/ הדגמה. יום אחד היה ערב, וקיבלתי הודעה שעלי לסלק אותם כי אין יותר תמיכה בשירות זה, ואם אני רוצה עלי לעבור לשירות חיצוני של בלוגים.... כך גם כל כלי שיתופי של נצח ויקי, וגם הבלוגים כאן של גוגל.
בטח שמעתם על תקלה כלשהיא שהיתה לא מזמן , ואי אילו תיבות דאר על תוכנן בג'מייל, כמו גם בשירותים שונים אחרים, נגוזו להם  מהנוף המקוון לנצח....


יותר מכך: עד כה, לפחות, הרוב המכריע של מאחסני תוכן דיגיטאלי הם גופים פרטיים, שמספקים שירותי אחסון ותקשורת להעברת המידע בין אנשים ובין גופים. אין להם מחויבות לשמור על החומרים שלכם שם. פשוט מאד. 


כבר עתה ישנם מקרים בהם בתי המשפט נדרשו להם (ארה"ב), דנו בשאלה עקרונית, של מי המידע המאוחסן בשירות פרטי.  האם, למשל, מותר לגוגל להפלות לרעה מישהו ולא לפרסם את המידע שלו, כי "ככה בא לה", או למנוע משירות בלוגים מלפרסם בלוג שלא מצא חן בעיניהם (לא במובן החוקי, אלא סתם ממדיניות/ השקפת עולם של ספק השירות). הפסיקות מצביעות על מגמה של גיבוי חוקי לאוטונומיה של סַפַּק, שירות פרטי שיכול לעשות מה שבא לו, ולהעלים מידע של אנשים לאחר זמן ללא כל צורך במתן דין וחשבון לאף אחד, בתנאי שאינו עובר על חוק הגנת הפרטיות, כבוד האדם, חרות וכי'וב.
כלומר כל שירות ברשת הפתוח לציבור כמו גוגל או פייסבוק  או כל שירות בלוגים/ אחר אינם של הציבור אלא של עצמם בלבד! הם יכולים להוריד בקלות את השאלטר על מטמוני מידע עצומים האגורים זה, של אנשים פרטיים וגופים, ובוודאי שניתן לעושת זאת בלי למצמץ אם לא נעשה קודם לכן חוזה מסחרי מסודר, שגם אותו ניתן להפר בקלות בתנאים של אותיות קטנות שאיש לא קורא באמת. 


עוד דוגמא? אני יודע שמאד נרעשתם, וודאי קראתם את הסיפור האישי שלי כאן בבלוג זה, בנדון הפוסט האלמותי  אם אין אני לי, גוגל ממש לא לי, בו מסופר על אתר גדול לצורכי הוראה שנעשה בגוגל-סייט, והוא הורד יום אחד, ונעלם לו לנצח ללא כל נימוק סביר (כנראה איזה זב חוטם החליט לצחוק ודיווח שהוא מפר משהו, ואז זה מורד אוטומטית...). בפוסט הנ"ל אני מצביע על סיפורים דומים מאד שקרו גם לאחרים ברחבי העולם, שחשבו ששירותי חינם זה גם אמינות ומחויבות לחומרים שלהם... אז זהו, שלא!


בקיצור חברים, ודאי לא מומלץ להשתולל ולחשוף מידע פרטי-אישי שעלול לפגוע בנו או באחרים כי זמן מחצית החיים של מידע כזה איננו נצח, אלא מספר שנים לא רבות, אבל נזכור שאין דבר כזה נצח במרחב מקוון, אפילו לא דור...

אין שום מחויבות לשירות כלשהו לשמור על מידע דיגיטאלי שלכם שטרחתם לאגור ו/או לפרסם ברשת, ממש לא, וודאי לא על אתר או שירות ספציפי, וודאי לא אם זה ניתן בחינם או כמעט בחינם. כתוצאה מכך, וסיבות אחרות, המידע הדיגטאלי שאתם מעלים לרשת במגוון שירותים (גם כאלה שאתם משלמים עליו בענן למשל) עלול להיעלם מהרשת מהר יותר ממה שאתם מעלים בדעתכם. למה? כי ככה העולם עובד כיום.

כמו ספרים, רשימות, יומנים, מחברות ופתקים של פעם שנעלמים, ולעיתים ניתן לראות ערימות כאלה על המדרכות מול בית בו נפטרו / עזבו אנשים - כך גם המידע המקוון ברשת. רוב רובו יימוג תוך שנים ספורות בלבד. ולא נראה שמשהו מהותי ישתנה בעניין. מי יכול להתחייב על נצח בימי חייכם כאן, כאשר מהפיכה קטנה, מלחמה בינונית או סתם רעידת אדמה כלכלית או טקטונית אמתית, תהפוך את כל ההסכמות והמחויבויות לאפר ו/או לעפר ו/או למצולות מים אדירים?


אז בואו נרגע. לא נצח ולא נעליים. אין חיה כזאת. אם הייתם כותבים במחברת יש סיכוי שהיורשים שלכם היו נורא מתרגשים למצוא זאת בבבוידם הבית שלכם.
 היום אפילו זה כבר לא יקרה... כי כל הגיגכם באשר הם שהעליתם בזמנו למרחב מקוון כלשהו, יעלמו / נעלמו אף הם, כקצף על פני המים.


אז אפשר להירגע ולהתחיל לחיות, ממש לא ברשת, כי גם שם אין חיי נצח. אותם תמצאו במקום אחר, שאולי יכתב עליו פעם בפוסט אחר... אבל ממש אולי. ואת הנצח נשאיר לדברים הנצחיים באמת, אם יש דבר כזה בכלל.

הרהורים טרופים על הקוד הפתוח

כבר מזמן רציתי לחלוק את המחשבות שלי אודות הקוד הפתוח- "open source", ומשום מה תמיד היה משהו חשוב יותר. והנה, גם זמנו הגיע, תוך שאני מחליט לכתוב, אבל ממש בקיצור לשם שינוי.

לשם התחלה נכנסתי לאתר "עמותת המקור- עמותה ישראלית לקוד מקור פתוח ותוכנה חופשית (ע"ר)", וחשבתי להתחיל משם, להביא ציטוטים נבחרים אודות הרציונל האמיתי, מעבר לסיסמאות החופש והשיוויון באינטרנט, שיוצאים לכולנו מהאף.  אההה... אולי כל תחושת אי הנוחות באה כאן לידי ביטוי באתר קוד-פתוח זה: חיפשתי מטבע הדברים ב"אודות", משהו שיסביר על מה אנו מדברים בכלל. הדבר היחיד הרלוונטי הוא About Us באנגלית, שגם בו דיבור על העמותה, כמיצגת את אלה שעוסקים בקוד פתוח, אבל אין מידע על הקוד הפתוח עצמו, כי מן הסתם כולם יודעים מה זה ולמה. נראה לכם? אני ממש לא חושב כך!

אז בקיצור: המרחב המקוון, בו "כל אחד יכול", ערער קצת, לטעמי לפחות, את שיקול הדעת של החבר'ה הטובים בפרט, והמציאות, מה לעשות, חזקה מכל אידיאולוגיות שמושתתות על האנרכיזם של המאה ה- 19, שהחברה יודעת ספונטנית מה טוב לה. ונרחיב טיפה בעניין כי זהו שורש העניין:

עקרון החופש של המרחב המקוון ("סייברספייס") מניח שניתן לנהל עולם אחרת: בלי שולט ונשלט, בלי אוכף סדר, לא "מלמעלה". טמון בחברה האנושית כח-על מסתורי שמסדר את העניינים באמת, ואין צורך בקצין שוטר ומושל (משליי ו',7) שיעשו קצת יותר סדר. ומכאן מובן הטיעון שכל פעילות היא הצרת החופש האישי של הפרט, וכל הסדר הוא מכשול מיותר שיש לסלקו. אך גם החסידים הגדולים של חופש ללא גבולות, ממשיכי מורשת האנרכיזם מהמאה ה-19, מבינים שלא ניתן להתנהל בחברה כלשהי, גם לא במרחב המקוון, ללא מסגרות של ממש, שתלויות רק ברצון הטוב של הציבור, ובחינם. אין בררה, למרות הכוונות הטובות, יש מקום לניסוח אתיקה כללים וחוקים ברורים שיש לאכוף אותם, ולהתנהל על פי אמות מידה של חברה בה אנשים מתפרנסים מיגיע כפם, ולא חיים על חשבון תרומות הציבור. אין חיה כזו "חינם", זה פשוט לא עובד! הדיון הוא על השאלה היכן עובר הגבול בין רווחת הציבור/טובת החברה לבין השלטת כללים לטובת מיעוט בעלי הזכויות על הקניין, שעניינו הוא שמירת רווח הוגן לאלה שמיצרים, הוגים ומציעים לציבור, תוך שהם מקיזים דם ויזע, ומעניקים שירות או כלי. מושג זה כלול  במושג  "גלובליזציה" -  המתח בין טובת החברה לבין זכות טבעית של הפרט, לעשיית רווחים על ידי מעטים.  

הרעיון שניתן ליצור ביחד, בתרומת כל אחד בזמנו החופשי, את כל הצרכים שלנו, שאנו משלמים עליהם כיום כסף, הוא נחמד, רומנטי, ובוודאי שבשוליים הוא גם עובד. זה מזכיר קצת, סליחה על האסוציאציה הקצת פרועה, את "השוויון" האולטימטיבי של חברה בה יש "חברים- "Comrades" בלבד, בה כל אחד תורם לפי יכולתו וצורך לפי צרכיו.
אכן, זה בהחלט נוגע ללב, אך, סליחה, זה לא עובד... הציצו בדפי ההיסטוריה של החברה האנושית בכלל ותראו בעצמכם, ולא צריך ללכת רחוק מדי. המאה ה- 20 בלבד מספקת את המיטב בעניין עגום זה. ונראה לי שחסידי הקוד הפתוח, רוצים לשכנע אותנו שיש בידם להמציא לנו היסטוריה אחרת. סליחה חברים, גם זה לא עבד ולא יעבוד...

זו התשתית המהותית של הקוד הפתוח: לא נשלם כלום, אלא כל אחד יתרום משהו בפיתוח, במעורבות בפיתוח כלים ומוצרים, ויחד נעשה הכל בחינם, וכל הציבור יהנה מכך. יש כאלה שמרחיקים לכת, וטוענים בשם אותו רציונל, שלמעשה, פירות היצירה האנושית שייכת לכולם, וכך יצירות של יוצרים: גם עליהם חל רעיון זה, ועליהם להינתן בחינם לציבור,  בשם זכות שמימית המכונה "זכות הציבור", כמו גם שירותים רבים ושונים, כולל הבלוג הזה שאני כותב בו עכשיו שהוא בחינם. כלומר, אני לא משלם על הכתיבה והפרסום בו, ואתם, הקוראים, לא משלמים על הקריאה והעיון בו, כולל לא על רעיונות וחומרים שניתן בעקרון להפיק ממנו ולהעביר הלאה, גם בשמכם.

בתכלס, אם נחזור לקוד הפתוח, נמצא שמדובר למעשה בכוונה שהכלים שלא יפותחו בגוף מקצועי מסודר (שלוקח על עצמו מחויבות תמורת רווח, לפתח בכל המקצועיות הדרושה לשם כך, והכלי ו/או השירות ימכר לציבור תמורת תשלום) אלא הכלים יפותחו על ידי מתנדבים, כמו אלה  המאוגדים "בעמותת המקור" שנזכרת כאן למעלה. זאת תחת ההנחה, שבהקשרים מסוימים עשויה גם להיות מוצדקת, שהם יהיו טובים יותר מכלים שפותחו, למשל, על ידי מיקרוסופט, כי הם יהיו תוצאה של  "חכמת ההמון" וכד'.

אבל בואו נרד למציאות: תגידו לי, בשקט, שאף אחד לא שומע, כמה מכם משתמשים בכלי הפקה כמו וורד, פאוור-פוינט, אקסל, אקסס, שהם מקוד פתוח?   הרי מה קורה באמת?  הכלים החלופיים הם קודם כל "תואמי מיקרוסופט" ולא בכדי... ו...לא נעים לומר, נחותים בהרבה, ואם מדובר בעברית, אז ממש נחותים אם בכלל ניתן לעשות איתם משהו מעשי.

הלאה: יש לנו את כלי הגוגל, שהם "קוד פתוח עלאק". נכון, הם לא מיקרוסופט, אבל הם בהחלט לא "קוד פתוח" להמונים שיוסיפו וישכללו אותו, אלא כאפליקציות מקומיות, שלא משפיעות באמת על איכות הכלים. בעצם מדובר בחלופה למונופול של מיקרוסופט. אז זה הסיפור של הקוד הפתוח? מתחרה שגם הוא רוצה נתח מהרווחים של שירותים וכלים ממוחשבים להמונים? כן חברים, זה ממש כך. אין כאן שום אידיאולוגיה שמעבר לכך.

הלאה: כלי השיתוף קוד פתוח כמו הויקי - Wiki– לא נעים לומר, הם נגוזים לאט ובטוח, ומובלעים בשירותים מקצועיים שאין להמון החכם נגישות אליהם. הם נגוזים מן העולם כי זה לא זה... (ניסיתם לעשות דף מעוצב בכלי הויקי בישן והטוב?) אין אלה מענה ממשי לצרכי פרסום כלל ציבור, אלא למשוגעים בלבד לדבר, שזה נחמד שלעצמו אבל לא פיתרון להמונים. צ'טער.

הלאה: מחוללי אתרים שבקוד פתוח: עם כל הכבוד להם, באמת, אם אתה רוצה תפוקה רצינית ומקצועית, עליך להיות חצי תכנת. הנה, אני מעביר עתה את האתר שלי הוותיק  avrumrotem.com  (יחנך מחדש כנראה במהלך הפסח אפריל 2011) שעד היום נבנה בפרונט-פייג' מסורבל להפליא של מיקרוסופט, למחולל שפותח בטכנולוגיה החלופית. לא נעים להודות, אך כבר עתה אני מוצף בגעגועים, ולא מבין למה אני צריך להתפשר על העמדת הטקסט, עיצובו ושילוב פשוט וידידותי של תמונות, שהיה כל כך מיידי קודם, ובכלי הקוד הפתוח הוא מסורבל להפליא. ההסברים לכך הם רבים, אך אם נדבר פשוט על התוצאה הסופית, חופים הם לפעמים געגועים לוורד או פרונט-פייג'. בחיי.

הלאה:  ניסיתם לכתוב בכלי הגוגל מסמך של ממש בגוגל דוקס? שלא לדבר על בניית אתר נורמאלי בגוגל-סייט, מבלי לתרום כישורי תכנת-על בשביל זה? למה? מה קרה?

הלאה: בואו נדבר על אחד הדגלים של הקוד הפתוח – גלשן אינטרנט פיירפוקס. כשנולד זה היה תענוג בהשוואה לאכספלורר 5 או 6 של אז. היום? אצלי לפחות (חלונות 7) הפיירפוקס הוצא לפנסיה מוקדמת, כי הוא הכי איטי, הכי מסורבל. כנראה כי המון אנשים טובים העמיסו עליו עוד ועוד פיטשרים, ועכשיו אכספלורר 9 מועדף על השימוש בו. הכרום של גוגל למשל, הוא מצויין, כי זה לא בדיוק קוד פתוח- כלומר, טכנולוגית כן, אבל הוא פותח על ידי צוות מקצוענים, והציבור לא תורם לו באמת, וכך הוא שומר על ביצועים מעולים.

הלאה: חלופות לחלונות מכירים? כמה כאלה משתמשים באמת? אם זה בחינם וכל כך טוב אז למה לא משתמשים בזה באמת? ביננו, אני מכיר לא מעט נושאי דגל הקוד הפתוח, שגם מערכת ההפעלה שלהם היא לא חלונות מיקרוסופט, ולצידה תמיד יש גם חלונות לעת מצוא,  כאשר הסבתא רוצה לכתוב משהו, או לצפות בסרטון, או הילד...

בקיצור חברים, הבטחתי לא להאריך הנדון, אך נראה לי שמי שרוצה דברים בחינם, או לתת לפי יכולת ולצרוך לפי צורך, לא באמת חי בעולם הזה. נכון, אפשר לחיות בבועה זמן מסוים, להשלות עצמנו ולחוש על גג העולם צודקים, מתקדמים, אנרכיסטים, הומניים, מפותחים הרבה יותר מהשאר, ולא שיכים לכלכלה החופשית המתועבת של הנצלנים והרמאים. נכון. אז מה? זה רציני? זה אמיתי?

העובדה היא, שכלי המחשוב כיום הם כאלה, שמפותחים על ידי גופים, שמה לעשות, רוצים וצריכים להרוויח (מיקרוסופט, אפל, אי-בי-אם, דיגטל, HP  ועוד ועוד), וציבור, שמה לעשות, מבין שאין דברים בחינם, ומשלם עבורם, גם אם הם בטכנולוגיה של הקוד הפתוח, אך לא ברציונל של כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. כי זה פשוט לא עובד ככה, עדיין.... ומזה עשור לפחות, זה עדיין "עדיין".


למען גילוי נאות. אין לי שום דבר נגד תחרות ומתן הצע של כלים מתקדמים, חינמיים או זולים בהרבה מהחלופות של המונופוליסטים הענקיים, אך מזה ועד רציונלים שההמון החכם יפתח כלים וייתן שירותים בחינם... זה כנראה לא בדיוק עובד ככה. עדיין.

ומיקרוסופט כבר אמרנו?

לאחר שחלקתי עמכם בפוסט הקודם כיצד גיליתי את הצד השני האפל של ירח שירותי גוגל החינימיים (במקרה זה היה אתר בגוגל-סייט) - התנשאות, ניתוק ממשתמשי שירותי גוגל באופן מעורר סלידה עמוקה  - הגיע תור מיקרוסופט. למרות הביקורת השגורה בפי כל, אצל מיקרוסופט היתה חוויה מתקנת: יש מישהו שאפשר לדבר, גלוי אמפטיה בקול אנושי, ואפילו עזרה בתכלס, למרות שכדאי לציין שמקרה הסיוע לו אני זכיתי המתואר כאן, מן הסתם לא נפוץ בתמיכה של מייקרוסופט.


וכך היה מעשה. יום אחד היה לילה ומצאתי עצמי מחליט החלטה ריסקית למדי - להתקדם בגירסאות מערכת ההפעלה והאופיס. לא שאני צריך, אבל שיהיה... למה לא בעצם?
הצורך שלנו להתחדש מעביר אותנו על דעתנו. "למה הייתי צריך את זה"? אני מכה את ראשי, לאחר שדרוג המחשב לחלונות 7 ואופיס 10. ת'אמת הרגשתי כבר לא נעים עם ה- XP הישן והטוב, והאופיס 7... ובתחושה שאני חייב להיות בפרונט (תכונה רעה ושלילית!), כאילו אז אהיה לא מיושן ומעודכן עלאק. בדיוק אותה תחושה שאני מוציא את הסלולר הענתיקה שלי בן השנה וחצי מהכיס, וזוכה למבטי חמלה מכל הסובבים שמתהדרים עם אי-פון 2 או בלקברי (שזה בכלל הכי קול), ושלא לדבר על האנדרואיד.... וואי-וואי. איזה ענתיקה אני. פחד.


 ואני, מה אני? לא שאהיה יותר מאושר או משהו, או אפילו עדכני, ואת המיילים שמרביתם לא יקרה כלום אם לא אקרא בכלל, ובטח לא בזמן אמת, ברגע שנכנסו לקול צפצוף קטן אך נחוש: אני כאן. 
אבל זה כבר נושא ששווה פוסט בפני עצמו, שמן הסתם לא יכתב....


אז נשמתי נשימה עמוקה, ומאחר ואין לי סבלנות לדקות הארוכות מאד של התקנות, העברתי בחרדה לא מעטה את המחשב למאן דהוא שזה בין היתר פרנסתו, + הדיסקים של חלונות 7 ואופיס 7 שרכשתי- ואמרתי לו, ילל'ה עשה זאת, על החיים ועל המוות.


טוב, שגיאה ראשונה שעשיתי שרכשתי עדכון לחלונות 7 מ-XP, ולא התקנה מהתחלה. גיליתי מיד שזה פתח לצרות, כפי  שכבר הבנתם, וכאן הייתי צריך תמיכה מקצועית של ממש...
ברטט לב קל של דאגה בהיתי מול המחשב המעודכן שהחשמל הפיח בו רוח חיים חדשה. תקופה חדשה מתחילה.... חלונות 7 עולים יופי, האופיס 10 - שפתיים יישקו. האאוטלוק עלה (שבלעדין חייו אינם אלא קליפה ריקה מכל משמעות) , עם לוח השנה, היומן, ספר הכתובות ואף המיילים והתיקיות שהיו שגרת יומי באאוטלוק הקודם. או-קיי, צריך לשנות קצת תצוגה - וילל'ה - זה יופי.
לאחר שעה קלה אני מבין שאני במספר בעיות לא פשוטות, שנפתרו עם הזמן, פרט לאחת שמררה את חיי, ומפלס האושר צנח לתהומות אין-חקר: כל פניה לקובץ באופיס, נעשית אוטומטית לרשת, ומאחר והוא מחפש על ריק, דקה מחיי חולפת ללא שוב עד שהמחשב האדיוט הזה מחליט לחזור לסייר הקבצים במחשב שלי. בדיקה מהירה הבהירה לי שהוא מחפש את תיקית הסקיי-דרייב שיש לי מפעם (תיקית רשת של דאר הלייב-אי-די-יו של מיקרוסופט), אך היא חסומה, והוא משתהה ומותח את עצבי. מיד הסרתי כל זכר לקשר של האופיס עם העולם החיצון ברשת - אך לשווא. עקשן כמו פרד. כלום לא יזיז אותו.
אז התחלתי לפנות ולשאול בפורומים ייעודיים לתמיכה של מיקרוסופט + חיפוש נואש לבעיה אצל אחרים ברשת, ואחרים בשר ודם שעשויים היו לדעת יותר ממני -  אך ללא הועיל. ממש הרמתי  ידיים. התשובות שקבלתי מהתמיכה המקוונת היו מגוחכות. לא הבינו את הבעיה ונתנו לי תשובות שלא מן העניין, כולל בקשה לדרג את איכות התשובה... גם אם היא בכלל לא הייתה בכיוון.
במר יאושי פניתי למיקרוסופט בעל-פה, ושם, אמנם זה לקח אי אילו ימים, הבינו שאני רציני, ואכן (הוא), כלומר אני, יודע איפה העכבר והתקע של המחשב, ו-כן, יש לי בעיה אמיתית.
הם העניקו לי תמיכה מרחוק ע"י מומחה כתמיכה מיוחדת ללקוחות מיואשים שמותם טוב מחייהם כי המחשב לא מתפקד כמו שצריך. ואמנם, הוא התחבר למחשב הבעייתי שלי מרחוק. ישבנו יחד שעה, הוא אי שם ואני בבית, בטלפון מצד אחד ועיון ומתן הוראות תעשה כך ותעשה כך... לגודל יאושי גם הוא הבין שיש בעיה בלתי פתירה, והבטיח לחזור. אמר: אל תדאג, אנו נפתור זאת, באחריות. חזר אחרי מספר ימים ו--- לא אלאה אתכם, הבעיה בסוף נפתרה (מחקנו ברגיסטרי את כל המקומות בהם היתה הכתובת של הסקיי-דרייב שלי). כל הבעיה נבעה מעצם השדרוג, ש"סחב" איתו הגדרות של האופיס לייב והסקיי-דרייב מהאופיס 2007 ז"ל.


ולמה אני מספר כל זאת? כי בעצם רציתי להודות למשהו שלא מובן מאליו , לשירותי התמיכה של מיקרוסופט (כן, יש דברים כאלה) . שאפו מיקרוסופט, באמת, ושוב תודה.


ואם אתם מתקינים חלונות 7 ואופיס 10 - אל "תשדרגו" (פתרון לא נכון בייחוד לכל תתי הגירסאות שיש ל- XP) פשוט תתקינו מהתחלה כמו שצריך.