בשנים האחרונות, 2010 ואילך, אנו עומדים נפעמים מול שינויים חברתיים משמעותיים, המתאפינים בהתעוררות בזמן קצר מאד ועוצמות, שההיסטוריה מקטלגת כמהפכה – התפרצות וולקנית של לבה רותחת שהתאספה לה במשך שנים. מה שחדש בהתפרצות זו הוא מקום המדיה החברתית – "הרשת".
מן הראוי לבחון יותר לעומק את ההתלהבות מהרשת, ככלי אישי לפרסום אישי, ביטוי לחכמת ההמון ולתיוג אישי, קבוצתי ואחר.
מצד אחד אנו עדים למקום הרשת ככלי ארגון והפצת מידע באופן יעיל, שמסייע להצתת הפתיל, ולהמשך הארועים העוצמתיים ברמת היידוע, עדכון וארגון. מאידך נראה שיש להיזהר בחשיבות המדיה שמיחסים לה כגורם לשינוי/ למהפכה. לשיטת טיעונים אלה, ללא הפייסבוק המהפכה לא הייתה פורצת. בואו נודה שטיעונים אלה נראים מופרכים במקצת, מה גם שלא ניתן לנתק את הרשת מההקשר החברתי-תרבותי עכשווי, כגורם העומד בפני עצמו בלבד, ולשאול מה היה קורה ללא הפייסבוק וכיו'ב. המצוקות החברתיות קיימות בחברה צינית, הישרדותית ולא מוסרית, ועוד איך. לייחס התפרצות מחאה לפייסבוק יותר מגורם קיים מזמן של תקשורת בינאישית נראה מוגזם, וממילא זהו דיון חסר משמעות ולא ניתן להוכחה משמעותית לכאן או לכאן. לצד זה ניתן בהחלט לראות שיקוף מעניין של פני החברה האמתיים במדיה החברתית, פנים שלא בטוח שאנו רואים אותם נכחה, כי לא כל כך נעים לראות פנים שאינם מחמיאות במיוחד.
מקומה החברתי של המדיה החברתית
אם נביט בשינוי המשמעותי של במדיה החברתית בחברה דהיום, שלהיי 2011, נראה שניתן להצביע על גורם מרכזי והוא – יכולת השפעת הביטוי של הקול האישי של כל אחד. במילים אחרות, המדיה מהווה מגבר עוצמתי לקול האישי, שלא היה לעולם בשום חברה לאורך ההיסטוריה האנושית. כל אחד יכול להביע לפרסם וליזום ברבים, ותמיד ימצאו כאלה שימצאו במידע זה עניין כלשהו. תקשורת מיידית ואמינה, מתן זכות שווה לדוברים ללא התיחסות לכל מבדיל בין איש לרעהו וגם זה שאינו רעהו כמו - מעמד, מין מוצא, מגורים, מראה, השקפת עולם ואידיאולוגיה באשר היא, הן התנאים ההכרחיים ליצירת שינוי אמיתי. גם אם בדרך זכות זו מתעמעמת ומתקלקלת, שכן לא ניתן להקשיב, להתייחס וליישם דיעות של כולם בו זמנית, הרי תשתית אנושית זו של זכות שוויונית ברורה ומובחנת, פותחת שער מוסרי המאפשר שינוי אמיתי הנותן מענה שוויוני עד כמה שניתן לצרכי החברה, ולא לחלקים נבחרים שלה.
המדיה החברתית פותחת פתח לניתוץ העולם הישן של היררכיות של תרבות וידע, הגורר בהכרח שטחיות הרסנית, כדוגמת אידואולגיות פוסטמודרניסטיות של אני ואפסי עוד, ומנגד- זימון שיתופיות מדהימה לשם סינרגיה אישית וחברתית בשם "חכמת ההמון"[1].
לצד זה, אנו חיים כיום (2011) בחברה הישרדותית, פעמים רבות מדי אכזרית ולא מוסרית, כשבין השאר, תפיסות מתנשאות של "האחריות על החיים שלך היא בעיה שלך", וכמובן החוק והתקנות, משמשים עילה לעוולות ומעשים לא מוסריים, ולמעשה אנו חוזרים לחברה הישראלית של פעם, פרה ופוסט בית ראשון, בהם מקוננים הנביאים על העוולות הנעשים בשם ולצד התורה, שהלכותיה, הקורבנות והתפילות נעשות בדקדקנות מעושה, והעוולות החברתיות זועקות לשמיים ואין עונה.
למעשה, נתפסת כיום המדיה החברתית כתחליף לדמוקרטיה ולצדק חברתי ממשי, שמהווים ערוץ של אשלייה, בו נדמה לאזרחים שעצם השמעת קולם משפיע על המציאות.
ככל שהמדיה החברתית הופכת לבת בית בקרב האזרחים, הפער המוסרי אינו מצטמצם באמת. דוקא השיח הציבורי נמנע מלהשמיע דיעות לא מקובלות, כשחלק גדול והולך של החברה נשלט כלכלית על ידי מעטים, כולל המגזר הציבורי, והאפשרות להשמיע ולפעול אחרת מסדר היום שלהם קטנה עוד יותר.
במצב כזה, ניתן בהחלט לראות את התנהלות הפרטים ביום יום במדיה החברתית כמראה המשקפת באמת את המתרחש, לא בסיסמאות ודברי החנופה ורחשי לב לא מעשיים, המושמעים בשיח הציבורי.
המדיה כמראה
בשגרה ניתן בהחלט לראות מה מעניין את האנשים, מהו השיח הציבורי, כיצד הוא נבנה, מהם תכניו וכד'.
לצד זה אנו רואים נסיונות של מהלכים הקוראים לקהל להצטרף למחאה ולמאבק לשינוי הקיים, בעניינים שוליים וקטנים- כדברים קונקרטיים, כמו גם לשינויים מרחקי לכת – כמשאלות עמומות יותר.
מהר מאד התברר לאנשים ש- like בלבד, או נאומים חוצבי להבות ולב אינם מספיקים. צריך לעשות עוד מעשים מעבר לגבולות המדיה, כדי שיתממשו לשינוי משמעותי. אפילו מחאה כמו "מחאת הקוטג'" הפכה מהר מאד מ-Like מנומס, ולכל היותר דברים נלווים על העוול, לסנונית המבשרת את הקריאה לשינוי שהיתה יציאה פיזית לשטח, והתרחבות המחאה בפועל לאוהלים במחאת הדיור ששדרות רוטשילד, כי ברור לכל ש-Like בלבד לא יעשה את העבודה.
כאן ניתן לראות במדיה החברתית כלי עדכון מעניין להצתת תהליך, אך רחוק מלהיות משמעותי מכלי התקשורת המעדכנים ללא הרף בתחרות ביניהם. כלומר, כדרך של שגרה אין למדיה החברתית יתרון כלשהו על עדכון המתרחש, ואין כמעט הדים לדברים משמעותיים המתרחשים במדינה, ורוב רובו של המידע המתפרסם נוגע לעולם האישי המצומצם של המשתמשים.
הדבר בולט במיוחד בארועים קיצוניים, כמו מתקפת טרור, אסון, תאונה גדול במיוחד שמצביעה על הפער העצום בין זכות הדיבור השוויונית במדיה החברתית למתרחש בה בפועל. הדממה ששררה בפייסבוק עם פרוץ אירוע הטרור בדרום (יום חמישי 18 אוגוסט 2011), כשברור היה כבר שמדובר בנפגעים רבים, זעקה לשמיים. בעוד העיתונות המקוונת והתקשורת גועשת סביב האירוע, קול האנשים ברשת פשוט לא נשמע. הרשת ממשיכה בשלה, ופרט לציטוט עיתונות, לא ניכר בה שמתחולל משהו שם בחוץ. המדיה החברתית נראית כבועה מנותקת ואף הזויה.
פתאום הסולידריות החברתית, הסלוגן של המחאות ומשאלות הלב למדינה מתוקנת יותר, נאלמת דום. לא שהיתה במדיה קודם לכן באופן משמעותי, אך קול הדממה הדקה שרעם בפייסבוק, כשכולם מרותקים לכלי התקשורת המקובלים לשם עדכון מה קורה, ולא למדיה החברתית, משקפת באופן עמוק פער זה. כל המופיע במדיה החברתי במקרה זה, הנו ציטוט כזה או אחר של כלי התקשורת, ואין, ממש אין קולות אישיים בנושא, גם לא גילוי רגשות, אמפטיה, גילויי חרדה ודאגה על המתרחש.
ניתן להסביר זאת בהרבה דרכים, אך כפי שנראה מדובר במראה לא מחמיאה על החברה שלנו: ניתוק, עיסוק בחלקה האישית, ואי מעורבות ממשית, אפילו לא בהיבט האישי-חוויתי. בעת ההיא הסולידריות החברתית נאלמת דום.
ודאי נוכל לשמוע הסברים חכמים אודות הגורמים לכך, אך האשליה שהמדיה החברתית משנה משמעותית את מעורבות האזרח במתרחש טופחת כאן על הפנים, ובגדול.
מן הסתם מדובר בעייפות, ברצון להביע את הקול האישי, ולא להתיישר עם כולם, ודבר זה לא בא לידי ביטוי בדברים המשמעותיים לחברה, אלא ב"קטנה", בחלקה הצנועה של כל אחד. מן הסתם דממה כזו, בארוע רב נפגעים, שמתרחש רחוק, מעורר מיד את "תעזבו אותי באמשלי" או, בשפת חז"ל בשם הלל הזקן ששומע קול צווחה בעיר כשהוא מחוצה לה: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי"[2].
כך או כך המראה הזאת אינה מחמיאה, ודאי לא נעימה, וודאי מעוררת מיד תגובות נגד, כי לא כל כך נעים לראות אי-סולדריות על רקע ההאשליה ש"אנו חברה סולידרית"/ "אנו לא כאלה כמו...", כשבפועל, סתמיות של שגרה הממשיכה כאילו כלום לא קורה.
לא שזה רע, או טוב, או באמצע, אלא שיקוף של מה שיש.
מה שברור הוא, שאם ברצוננו באמת להשפיע ולהיות חברה קצת אחרת, טובה יותר לאזרחיה, אנו צריכים לנהוג אחרת. נכון, נראה זאת גם במדיה, אך לצפות שהמדיה תחולל את הנס והיא תגרום לכך, ולחילופין, פתאום היא לא שייכת לזאת - נו....
[1] חכמת ההמון: מושג אופנתי בשיח הציבורי שמוצא מהקשרו: בספר "חוכמת ההמון", The wisdom of the crowds הראה ג'ימס סורוייקי כי כאשר נותנים לקבוצות גדולות של אנשים לנסות להעריך מדד או לתת תשובה לסוגיה, מסתבר שהתוצאה קרובה מאד לתוצאה האמיתית. מתוך זה יצאו הכל במחול מחניים סביב "חכמת ההמון", כשיותר מדי הוגים נסחפו למקום שמשתמע ממנו שאין צורך בהתמחות ואליטות של ידע, אלא בדעת "ההמון". יצירת ידע שאמצעות דמוקרטיה ילדותית לא בשלה שלא ניתנת ליישום (ראו המ קורה היום בתקנון ויקיפדיה למשל). התוצאה – שיח ציבורי, שהוא אסון חברתי וחינוכי הגובל בבערות ורדידות בשם "חוכמת ההמון", תוך זלזול במקצועיות ובידע מובנה.
[2] תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר. אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס/א)
רשומות
